<h1>שבלי הלקט סימן קכ"ו</h1>
<h2>דף קיח:</h2>
בתפילת המנחה נהגו לומר אתה אחד ושמך אחד. ומצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מצינו באגדה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים ולא בפחות או ביותר. מיכן אתה למד אלהותו שלהקב"ה, שהששה ימים הם ג' כתות עדים הראויין להעיד והן מעידין על הקב"ה שהוא אחד ואין אחר זולתו והוא ברא את העולם כולו למטה ולמעלה והוא ראשון והוא אחרון. וב' ימים מעידין על ישראל שהן גוי אחד ובחר בו אל אחד ואלהות מלכותו עלינו. וב' ימים מעידין על השבת כי בו' ימים עשה הכל וביום השביעי שבת וינפש, וציוה לעמו לנוח בו ולשבות בו זכר למעשה בראשית. נמצא כי הן מעידין באשר הם אדונים משובחים ומלכים, הקב"ה הוא אדון ומלך ומתגאה על הכל, ישראל אדונים ומלכים וסגולים מכל העמים, השבת יום מנוחה ויום חירות כאדון ומלך על כל הימים. ואילו שלשת האדונים ומלכים חוזרין שלשתן ומעידין זה על זה. הקב"ה וישראל הן מעידין על השבת, שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים, דכתיב (תהלים קל"ט, ט"ז) ימים יוצרו ולו אחד בהם, זה שבת שהוא הנבחר מכל. ויום זה אחד להקב"ה, זיכר לעדות יצירת העולם מעשה ידיו. וישראל ושבת הן מעידין על הקב"ה שהוא אחד והכל נעשה בדברו, והוא המקדש את ישראל והשבת, דכתיב (שמות ל"א, י"ג) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני יי' מקדשכם, וכתיב (ויקרא י"א, מ"ד) והייתם קדושים כי קדוש אני, וכתיב (בראשית ב', ג') ויקדש אותו כי בו שבת. והקב"ה והשבת הן מעידין על ישראל שהן סגולה מכל העמים וקדושים, (אחד), וגוי אחד בארץ, והם נצטוו להקדיש את אלהי ישראל ולקדש את יום השבת. נאה לאל אחד להתייחד בגוי אחד ביום מיוחד. על כן אומרים בשבת במנחה אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובשם גאון אחר מצאתי כך משמע סדר התפילה. הקב"ה שהוא אחד נתן לעמו ישראל שהוא גוי אחד יום שבת שהוא אחד ונבחר מכל הימים. וכן נדרש בבראשית רבא אמר הקב"ה ששת ימי יצירה כולם זוגים הן ויום שביעי אין לו בן זוג יהא ישראל בן זוגו, הה"ד (שמות כ', ח') זכור את יום השבת לקדשו. אמר הקב"ה לישראל הוי זוכר לאותו יום שאמרתי ישראל יהא בן זוגך. תפארת גדולה, זהו לשון זיווג, כמו תפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ"ד, י"ג) עטרת ישועה, כמו אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב, ד'). יום מנוחה וקדושה לעמך נתתה, כך ראוי לומר שהרי בסוף הלשון אומר ינוחו בו, שהוא לשון זכר, ומי שאינו אומר יום מנוחה, צריך לו לומר ינוחו בה, שכל הלשון שלמעלה הוא לשון נקבה וכן אמר הר' שלום ביר' יצחק זצ"ל שכך אומרים בנרבונא. נשוב לדברי רבינו שלמה זצ"ל תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתתה, כדכת' (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת. ואמרו רבותינו ז"ל כל השומר שבת כראוי מקרב את הישועה, שנאמר (ישעיה ל', ט"ו) בשובה ונחת תושעון. בשובה ונחת, זה שבת, וכן הוא אומר (שם ל"ב, י"ח) וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ובמדרש תילים דורש זה המקרא ואומר אם ישמרו עמי משמרת שבת יזכו לישב בנוה שלום. ואף בבראשית רבא מצינו כי בו שבת מכל מלאכתו, אתמהא. לא כן אמר ר' ברכיה בשם ר' יהודה ביר' סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אמר מלאכתו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא לא בעמל ולא ביגיעה. ומה נברא בו. פי' בשבת. שאנן ובטח שלוה והשקט. ולכך אמרינן בשבת במנחה מנוחת שלום השקט ובטח. וכמדומה שאף הדורש של בראשית רבא כשהוציא זה הלשון סמך על המקרא דכתיב (שם) וישב עמי בנוה שלום, לפי שהמקרא נדרש על שמירת שבת. ולפי ששתי המקראות נדרשין על שמירת שבת קבעו חכמים בתפילה לשון המקראות תפארת גדולה ועטרת ישועה, מבשובה ונחת תושעון, מנוחת שלום השקט ובטח, מוישב עמי בנוה שלום. ולפי שהאבות שמרו משמרת השבת, כדכת' (בראשית כ"ו, ה') וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי, שאפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, ואמר (שם י"ח, י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. בניו, זה יצחק. ואת ביתו, זה יעקב. לכן אנו מזכירין האבות בתפילה. גילה באברהם. רינה ביצחק. יעקב ובניו במנוחה. מצינו בבראשית רבא גיל יגיל אבי צדיק (משלי כ"ג, כ"ד) זה אברהם. בשעה שנתבשר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט"ו, ד') באה שמחה וגילה בליבו, שנאמר (שם י"ז, י"ז) ויפל אברהם על פניו ויצחק, שהיה שמח ועלז בלבו על שהבטיחו הקב"ה לעשות לו נס כזה. רינה ביצחק, כתב אחי ר' בנימן נר"ו אחרי שמצינו שנדרש גיל יגיל אבי צדיק על אברהם, נמצא שיצחק הוא הצדיק, והרי מצינו רינה אצל צדיקים, שנאמר (תהלים ל"ג, א') רננו צדיקים ביי', לכך ייסדו יצחק ירנן. עוד. צדיק בגימטריא ר"ד, הוסף בו ד' אותיות, הרי ר"ח, כמניין יצחק. נשוב לדברי רבינו שלמה זצ"ל רינה ביצחק, לפי שמצינו באגדה רננו צדיקים ביי', כשהצדיקים רואין שכינתו של הקב"ה מיד הן אומרים שירה. כשאמר יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כ"ב, ז') השיב לו אברהם לעולה בני. מיד רינן יצחק ואמר שירה. ומה שירה אמר שיר שלקרבן. יעקב ובניו ינוחו בו. לפי שמצינו בבראשית רבא ויחן את פני העיר (שם ל"ג, י"ח) שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. הדה אמרה ששמר יעקב אבינו את השבת. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב יעקב ובניו ינוחו בו, ולא אברהם ובניו, ולא יצחק ובניו, שהרי בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו אינם נחים. וזהו שכת' (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת, לכם ולא לאומות העולם. ומצינו אגדה אמר ר' יוסי ביר' חנינא גוי ששימר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה, לפי שלא נצטווה עליה. ולמה, אמר ר' חייה בר אבא אמר ר' יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומשיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס ראשו ביניהן אינו חייב מיתה וכך השבת, היא אות בין הקב"ה ובין ישראל, שנאמר (שם ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהן עד שלא מל חייב מיתה. ורבותינו אמרו, אמר לו משה רבונו שלעולם לפי שלא נצטוו גוים על השבת שמא אם מקיימין אותה, אתה נושא להם פנים. אמר לו הקב"ה חייך, אפילו הן עושין כל מצוות האמורות בתורה מפילן אני לפניך, שנאמר (דברים ב', ל"א) ראה החילותי וגו'. מנוחת אהבה ונדבה. זה מוסב על האמור למעלה יום מנוחה וקדושה לעמך נתתה. יש מפרשין, מנוחת אהבה ונדבה, שנדב הקב"ה לתתה לישראל מאהבתו בם, אבל לא ששאלוה. מנוחת אמת ואמונה. יש מפרשין, שיש לנו עדות בדבר שהשבת הוא יום המנוחה ולא אחר, כגון נהר סמבטיון, ואש גיהנם, ובעלי זכורים. ובמדרש ר' תנחומא ראו כי יי' נתן לכם את השבת, ראייה היא לכם כנגד אומות העולם מן המן שאינו יורד בשבת. מנוחת שלום השקט ובטח. כבר פירשנוהו למעלה. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יש מפרש' על שם האגדה האמורה בבראשית רבא ויברך ויקדש. מלך בשר ודם כשהוא נותן אשטטיבא אינו נותן דונטיבא. וכשהוא נותן דונטיבא אינו נותן אשטטיבא. אבל הקב"ה כשהוא נותן אשטטיבא הוא נותן דונטיבא. הה"ד ויברך ויקדש. ולמשה עבדך בסיני אמרת פני ילכו והניחותי לך (שמות ל"ג, י"ד) כתב אחי ר' בנימן נר"ו צא ולמד שבזכות שבת נתרצה הקב"ה לישראל על מעשה העגל, שהרי בהילכות שבת היו עסוקין, כדכת' (שמות ל"א, י"ג) אך את שבתותי תשמרו, ושמרו בני ישראל את השבת (שם, שם ט"ז) וכת' בתריה (שם, שם י"ח) ויתן אל משה ככלתו, וירא העם כי בושש משה (שם ל"ב, א') וכן בשעה שנתרצה להם וציום על מעשה המשכן הזהירם על השבת תחילה, כדכת' (שם ל"ה, א') ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (שם, שם ב') ששת ימים תעשה מלאכה ואחר כך ציום על מלאכת המשכן. וזהו שאמר פני ילכו והניחותי לך. בזכות והניחותי לך, בזכות שבת שהוא יום מנוחה.
מנהג לומר בתפילת המנחה צדקתך צדק לעולם (תהלים קי"ט, קע"ב) וצדקתך אלהים עד מרום (שם ע"א, י"ט) צדקתך כהררי אל (שם ל"ו, ז') יש אומרים שבמקום צידוק הדין אנו אומרים אותן, מפני שמסורת בידינו מאבותינו, שמשה רבינו ע"ה נפטר בשבת במנחה, ועל כן אנו מצדיקין עלינו את הדין. והר' שניאור כהן צדק נר"ו פירש, לפי שקרבה השעה שחוזרין הרשעים בגיהנם להישפט לפיכך אנו מצדיקין עליהן את הדין. ובפסיקתא דשור או כשב דורש שם צדקתך כהררי אל, אדם ובהמה תושיע יי' (שם) משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם, וביום השמיני ימול (ויקרא י"ב, ג') שתעבור עליו שבת. ומשפט בהמה, מיום השמיני והלאה (שם כ"ג, כ"ז) הה"ד אדם ובהמה תושיע יי'. מיכן רמז שאומרין צדקתך כהררי אל בשבת במנחה. מאי טעמא. דכתיב בהו אמת, וחותמו של הקב"ה אמת. ומנחת שבת חתימת שבוע. ותחילת הפסוקין דורש שם על משפט רשעים בגיהנם. יש מקומות שהן אומרים אילו הפסוקין כסדר הזה: צדקתך כהררי אל (תהלים ל"ו, ז') וצדקתך אלהים עד מרום (שם ע"א, י"ט) צדקתך צדק לעולם (שם קי"ט, קע"ב) ונותנין סימן לדבר ויי' אלהים אמת הוא וגו' (ירמיה י', י') פסוק ראשון יש בו יי'. פסוק שני יש בו אלהים. פסוק שלישי יש בו אמת. והטעם לפי שכל פסוק יש בו מעלה עליונה מפסוק שלפניו. פסוק ראשון אומר צדקתך כהררי אל. ופסוק שני אומר וצדקתך אלהים עד מרום, שהיא מעלה עליונה וגדולה על הראשונה. ופסוק שלישי אומר צדקתך צדק לעולם, שהיא מעלה עליונה וגדולה משניהם. זה הפסיקתא מוכיח שכך סדרן, שמתחיל לדרוש צדקתך כהררי אל ומסיים מיכן רמז שאומרים בשבת צדקתך כהררי אל במנחה, מאי טעמא דכת' בהו אמת, וחותמו של הקב"ה אמת. ומנחת שבת חתימת שבוע. הא למדת שצריכין לחתום באמת ואין לנו לשנות מנהג אבותינו. ושבת שחל בו ראש חודש או חנוכה או יום טוב או חולו של מועד, או אפילו ערב יום טוב, או מוצאי יום טוב הנקרא אסרו חג, אין מנהג לומר. ובשם רבינו משולם זצ"ל מצאתי שבת שיש למחר ראש חודש, אין אומרים צדקתך צדק, וגם בחול אין נופלין בתחנונים במנחה. והטעם כי ההיא דתנינן במסכת ראש השנה. אם לא באו עדים עד למנחה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. נמצאת אתה אומר שבשעת מנחה נכנס ראש חודש. ולפי שאנו אומרים צדקתך במנחה מפני כבודו שלמשה שנפטר בשבת במנחה, כמו שקיבלנו מרבותינו שאמרו מלאכי השרת צדוק הדין לפניו. ואנו יודעין שלא היה אותו היום לא ראש חודש ולא יום טוב, שבשבעה באדר מת משה. על כן בכל מקום שאנו יכולין לדחותו מפני שום דבר, כמו עכשיו מפני ראש חודש דוחין אותו. וכל שכן בראש חודש עצמו, וביום טוב, שאין אומרין אותו. ומנהג לומר בעמידה. וכן כתב אחי ר' בנימן נר"ו, שכיון שאנו אומרים אותו במקום צידוק הדין אין ראוי להצדיק את הדין אלא מעומד, כאדם שעומד לפני הדיין ומקבל עליו את הדין ואומר לו יפה דנתה. גם לדברי הפסיקתא דמשמע שאנו מעידין על הקב"ה שחותמו אמת וחתם כל מעשה בראשית באמת, דכת' (בראשית ב', ג') אשר ברא אלהים לעשות, סופי התיבות אל"ף מ"ם תי"ו, אמת. ומנחת שבת היא חתימת שבוע, הא קיימא לן דכל עידות בעמידה. מצאתי בשם רב שר שלום גאון זצ"ל בשבת במנחה מותר להתעסק בתלמוד ולא עוד אלא שמצאתי בבית רבינו שבבבל שאחר מנחת שבת שונין אבות וקניין תורה. ויש מהן שהורגלו להקדים מנחת שבת להתפלל מבעוד יום, ועד תפילת המנחה ישב בדד וידום. ומכל מקום לעסוק בתורה טפי עדיף ואל יעמוד בטל. ומה שאין אנו עוסקין לא שיהא אסור אלא מפני כבודו שלמשה רבינו ע"ה לקיים נשיא שמת כל המדרשות בטילין. ולכן נהגו לומר פרק אבות משה קיבל תורה מסיני, לומר הרי אנו מספרין בכבודו ושבחו ובכך תהיה לו מנוחה טובה.
נהגו לומר קודם תפילת המנחה פסוקין שלנחמה אם תשיב משבת רגלך אז תתענג (ישעיה נ"ח, י"ג) מה נאוו (שם נ"ב, ז') גילי מאד (זכריה ט', ט') הנני שולח מלאכי (מלאכי ג', א') וכול', כסדר הכתוב בסידורים. והטעם פירש אחי ר' בנימן נר"ו לפי מה שדרשו רבותינו ז"ל אלמלי שומרין ישראל שתי שבתות כהילכתן מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר יי' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתיב (שם, שם ז') והביאותים אל הר קדשי, ומצינו באגדה שתחילת הגאולה תהיה בשבת בשעת תפילת המנחה, על כן נהגו לומר אילו הפסוקין שלנחמה. ובימים טובים כמו כן נהגו לומר אילו הפסוקין בתפילת המנחה. ומתחילין מה נאוו, לפי שאין שמחתן שלימה כל זמן שהן מפוזרין בין האומות על כן הם מתנחמין בתנחומות הנביאים כי אז תהיה שמחתן שלימה וחגיהן חגים. תהילה לדוד ובא לציון, שהרי לא אמרוהו בשחרית. ומה שאין אומרים אותו בשחרית, כבר פירשנוהו בערוגה הראשונה הלכה מ"ד. קדיש עד לעילא, ואני תפילתי. ולמה אומרים אותו בשבת במנחה, פירש רבינו שלמה זצ"ל הטעם, לפי שכתוב למעלה הימנו (תהלים ס"ט, י"ג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, אמר דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם ביום שמחתם של אומות העולם וביום אידם הן שותין ומשתכרין ומנגנין בבתי משתאותם כל היום ואינם מזכירין שמך, אבל אנו לא כן, ביום שהגדלת השמחה לישראל ובא יום המנוחה ושמחתי, לאחר שאני שבע מעונג ומפונק איני שוכחך, אלא כשמגיע זמן התפילה אני פוסק בית משתאיי ותענוגיי ובבית אלהים נהלך ברגש, וקופץ אני לתפילתי בעת הרצון ושעה הקבועה ונותן הודיה על חלקי. ולפי זה הטעם נהגו לאומרו במנחת שבת ולא נהגו לאומרו במנחת יום טוב, מפני שתיקן עזרא שיהו קורין בשבת במנחה בתורה מפני יושבי קרנות [ב"ק פ"ב ע"א], ולכך אנו מודין על חלקינו ואומרין ואני תפילתי לך יי', ואנו משבחין לו שלא עשנו כמשפחות האדמה לישב בקרנות ולנגן בבתי משתאות, אלא לעת רצון תפילה אנו תדירים לבוא מיד בביתך. אבל במנחת יום טוב לא תיקן עזרא לקרות בתורה, דסבירא ליה כמאן דאמר או כולו ליי' או כולו לכם, ולכך אין אומרים ואני תפילתי. ובשם הר' נתן ביר' מכיר זצ"ל מצאתי למה אומרים במנחת שבת ואני תפילתי, בשביל שצרה אחרונה שלא נהייתה מעולם כמוה תהיה בעיקבי הקץ ט' חדשים, שנאמר (מיכה ה', ב') לכן יתנם עד עת יולידה ילדה, והיום האחרון תכבד הצרה מכל שלפניה, ויום שבת יהיה וכל היום תהיה הצרה עד עת המנחה, ואז יהיו ישראל נענין במנחה, ומיד יבא משיח ויושיענו, הה"ד (ישעיה מ"ט, ח') בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך, במנחה שהיא עת רצון עזרתיך, וביום שבת שהוא יום ישועה עזרתיך, והיינו דכתיב (שם ל', ט"ו) בשובה ונחת תושעון, כלומר ביום נחת תושעון שבו תגאלון. ותפילת המנחה קורא עת רצון שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר (מלכים א', י"ח, ל"ו) ויהי בעלות המנחה וגו'. ומנהג לאומרו שלש פעמים. אחת אומרו החזן ביחידי, ואחר כך אומ' אותו הציבור, ואחר כך אומרים אותו החזן והציבור יחד. וכתב אחי ר' בנימן נר"ו הטעם, תחילה אומר אותו החזן ביחידי, כנגד יצחק שתיקן תפילת המנחה והיה יחידי, באותה שעה, ואחר כך אומ' אותו הציבור לבד, כנגד אליהו שנענה בתפילת המנחה, וקרבן ציבור הקריב באותה שעה, אחר כך אומרים אותו החזן והציבור יחד. רמז לישועה אחרונה שהיא שלימה לכל.
